<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי מכת"י — ב"ב</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[לשון הרי"ף ב"ב מערכין ו' ע"א] מותר לשנותה. לצרכיו ולאחר זמן ישלם. בין לאחר. להלוותה לחבירו דאיכא למימר על מנת כן הקצה לצדקה שאם יצטרך לעצמו או לאחר יטלנה וישלם אחרת. לא שנא אמ' עלי. דהיינו נדר שאמ' הרי עלי סלע לצדקה והפרישו ואמ' זו לנדרי, ולא שנא אמ' סלע זו לצדקה. משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. אסור הגבאי שיפשוט בה יד דלא גרע מפקדון שאסור לשלוח בו יד. ישראל שהתנדב וכו'. דוקא ישראל הוא דאמרי' לקמן לדבר מצוה מותר לשנותה אבל גוי דפעי לא, פי' צועק ואומ' למה שיניתם מה שנתתי. מנורה או נר. של כסף או של זהב. לדבר הרשות. כגון חומת העיר ומגדלותיה. לדבר מצוה. פדיון שבוים. הני מילי. דאין משנין אותה לדבר הרשות. עד שלא נשתקע שם בעליה. שעדין אומ' זו היא מנורה נדבתו של פלוני. אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה. שהרי עיקר ההקדש לבית הכנסת הוא, ובית הכנסת צורך בני העיר הוא וכרשות דידהו דמיא.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"א ע"א] מתני'. לא את הבור. שבשדה אע"פ שאמ' לו כל מה שבתוכה. מכרן לאחר. והשדה עיכב לעצמו. בד"א. כל הני לא מכר בפרקין. במוכר. דאפי' למאן דאמ' מוכר בעין יפה מוכר הני מילי במה שמפרש במכירתו מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר לחברו כגון המוכר בית ושדה שלא עיכב בהן דרך לילך לבורו ולדותו ולגיתו אבל למכור יותר ממה שפירש לגבי הכי לא הוי עין יפה למכור בכלל שדה דברים שאינן בכלל שדה. אבל בנותן מתנה נתן את כולן. כל הני דאמרן לא מכר ואפי' הנהו דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב המורכב וסדן השיקמה ובור וגת ושובך והוא הדין לכל הנך וטעמ' משום דנותן בעין יפה יותר מדאי נותן ואפי' מאי [דלא] (ד)הוי בכלל השדה הואיל וקבוע בתוך השדה. ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך לתנא דמתניתין להזכיר ולומ' לא מכר משום דמילתא דפשיטא היא דאינה בכלל שדה כלל כלל ההיא ודאי לא קני לה מקבל מתנה. זכה בכולן. אפי' בור [וגת] ושובך שבשדה קנה שכיון שזה נוטל שדה אחת וזה שדה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו. החזיק בכולן. ואע"ג דחשיבנא ליה בגמ' שתי שדות וגבי שתי שדות ומצר אחד ביניהן והחזיק באחת מהן על מנת לקנות אותה ואת חברתה אמרי' בחזקת הבתים [נ"ג ע"ב] אותה קנה חברתה לא קנה אפי' הכי הכא קנה דנהי נמי דשתי שדות חשבינן לשדה ולחרוב המורכב מיהו ליכא מצר ביניהן וכשתי שדות ואין מצר ביניהן דאמו. הקדיש את כולן. דבעין יפה מקדיש כמו נותן. ר' שמעון אומ' המקדיש את השדה לא הקדיש כלום מכל אותן דברים שאמרנו גבי מוכר לא מכר דמקדיש דעתו כדעת מוכר שלא הקדיש אלא מה שפי'. אלא חרוב. דאע"ג דגבי מכירת שדה אינן מכורין הכא מוקדשין וטעמ' מפ' בגמ' הואיל ויונקין משדה הקדש ואין הלכה כר' שמעון והלכה כר' עקיבה.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע. אדם לחברו. בעדות קרקע. עד היכן הוא שלו והשיגו את גבול והביא את זה ועד אחר עמו להעיד אע"פ שהיה יודע יפה בעדות זו קודם לכך עד שלא נסתמא בעיניו ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא. פסול. להאי עדות דאינו יכול להעיד באומד הדעת עד כאן תחום פלוני ולא נחוש לעדותו. איפשר דמכוין מצרניהא. שיודע לכוין המצרים שיש לו סימנין בשאר שדות הסמוכין לארבע רוחותיה. אבל גלימא לא. טלית או בגד דמאומד הדעת אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא דאמידה לא סמכינן שהרבה טליתות מדותיהן שוות. נסכא. חתיכת כסף או זהב. ונעשה חתנו. ונעשה פסול לעדותו בכך. פקח. בן דעת. נתחרש. שאינו לא שומע ולא מדבר (מאימת) [מחמת] חולי והינו דומיא דשוטה. פתח. עיניו פתוחות שרואה יפה. שפוי. חכם. ומתה בתו. דהינו קרוב ונתרחק וכגון שאין לו בנים ממנה כדתנן בפר' זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"ב]. וחזר ונתפתח. שחזר מאור עיניו. כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. אבל אם תחלתו בפסלות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא היה ראוי לעדות זו וקרא כתי' והוא עד או ראה או ידע דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות זו. או סופו. ואע"פ שתחלתו בכשרות. תיובתא דכולהו. שמו' ורב ששת ורב פפא דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע פתח ונסתמא והכא קא פסיל ליה לכולהו עדיות.
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] מתני' אע"פ שכתב לו עומקא ורומא. כדאמר(י') רב דימי דעומקא ורומא בסת' לא קני [ואהני עומקא ורומא למיקני] אלא עומקא ורומה ולא בור ודות שתשמישו חלוק מן הבית שאינו עשוי אלא לשאוב ממנו מים. וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבור ודות שלו דמוכר בעין יפה מוכר. דברי ר' עקיבא. ורבנן סבירא להו בעין רעה מוכר ושייר דרך לעצמו ממה שמכר. בזמן שאמ' לו חוץ מאילו מבור ודות. ותנא[י] שלא לצורך הוא שהרי אינן בכלל בית אלא לטפויי מילתא קאתי ושייר לו דרך. ולרבנן לא אתי לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך ולרווחא דמילתא אמ' כן שלא יאמר לו לוקח כל הבית מכרתה לי [ולא] עיכבתה דרך שאין כל המוכרין בקיאין בדינין והולכך פי' כל כך. מכרן לבור ודות לאחר והבית עיכב לעצמו. ר' עקיבא אומ' אין צריך הלוקח ליקח לו דרך לבור ודות שקנה דמוכר בעין יפה מכר לו.
[ב"ב ס"ד ע"א] גמ' הינו בור היינו דות. אי זהו בור ואי זה הוא דות והלא אין הכר בין זה לזה ששניהן עמוקים בקרקע ויש בהם מים מכונסין ולמה לי למתני תרתי. בחפירה. בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בינין. בבנין. חופרין בור בעפר תוחח ובונין לו כותל אבנים ומקרי דות. והולכך אי תנא בור הוה אמינא הני מילי בור שהוא בחפירה אבל דות שהוא בבנין כמו הבית הרי הוא בכלל בית ואי תנא דות משום דבניין בפני עצמו הוא וחשוב אבל בור לא חשיב וליבטל לגבי בית צריכה.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ב מ' ע"ב] דלא כתיב ביה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא. שאונס גמור יש לו ומכירין אנו (אין זה) [איזה] אונס, אי לא כתיב ביה הכי אלא סתמא כתבו פלוני אמ' לנא שנאנס. מודעא דמאי. אי במודעא דמסר אגיטא ואמתנה לא צריך כולי האי אלא כיון שאמ' זה הגט שאני נותן לאשתי אנוס אני דעו שאני מבטלו בפניכם. וכן המתנה שאני נותן לפלוני אנוס אני ואיני מקנה אותה מרצוני תהא מבוטלת ואע"פ שלא ידעו העדים אונס שלו הרי הגט והמתנה בטלים. גלויי מילתא בעלמא היא. דודאי אנוס הוא כיון שאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן דאי ניחא ליה ליתנם מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא ליה ליתן גט ומתנה לא יתן אלא ודאי אנוס הוא ולכך אינו צריך לפרש אונסו. ולא דאמי לזביני דהתם יש לומר משום חסרון ממון הוא מוכר דקסבר היום ולמחר כשיהיו לו מעות מפיקנא מודעא ותבענא ליה בדינא ויחזיר הקרקע ואשלם לו מעותיו לכך צריך לפרש אונסו אבל הכא לא יתן גט ולא יצטרך לכתוב (גט) [מודעא] אלא ודאי אנוס הוא. ולכך תיקנו דלא למכתב גיטא עד שיבטל לכל מודעא שמסר כדאיתא בערכין בפר' האומ' משקלי עלי [כ"א ע"ב] אמ' רב ששת וכו'. ואי דזביני. שמוסר מודעא שנאנס ולא האוי מודעא עד שיכירו אונסו כדפרשי'. האמ' רבא לא כתבי מודעא. ס"ד דאפילו היכא דאנוס. ומשני האי דאמ' רבא לא כתבי' מודעא (ד)[א]זביני היכא דלא אניס אבל היכא דאניס מודה רבא דכתבי' מודעא אזביני. אמ' ליה אי מזבנת לי(ה) נהלי וכו'. פי' ר"ח היאך ידעי העדים באונס בעל הפרדס דאם בפני עדים אמ' לו המחזיק הטענות שמפ' אין צריך מודעא אלא יעידו ששמעו לזה המחזיק שבא בעקפין על בעל הפרדס ויטול בעל הפרדס את שלו (וכי) [וכך] פי' אתא מרי פרדיסא גבי שהדי ואידעינהו הני מילי שרוצה זה לגזלו פרדס שלו בטענותיו ואמ' להו אנא תבענא לה קמיכו ושמעו מיניה דטעין זבינתיה ניהלי ולית לך עלאי ולא מידי ובתר הכי לימא ליה הא אנא מזבנינא לך ויהיב לי דמי ואומ' לי כתוב שטר מכירה שלא בפני כדתנן [לקמן קס"ז ע"ב] כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו והביאהו לי ואנא כתבנא ליה שטר זביני כמו שאמ(ו)ר שלא בפניו ומקבל הדמים השתא מוסר אני מודעא קמיכון דלא כרעות נפשי מזביננא להאי פרדיסא אלא משום דכפר במשכנתיה ובתר הכי תבענא ליה ומפיקנא לה מיניה השתא כי זבין מריה דפרדיסא להאי דהוא משכנתא בידיה והדר מוכר ובעי לבטולי ההיא מכירה דינא בהדיה דאמרי' ללוקח לא זבנה לך אלא משום דכפרת במשכנתא והא שהדי בהכי כל כי האי גונא כתבי' מודעא ואפי' אזביני. ושמעי' מינה דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכול למעבדיה כגון הפסדת ממון או הכאה וכל שכן הכאת נפשות ואומ' לו אי לא מזבנת לי כך וכך עבידנא לך כך וכך דאית להו לשהדי למכתב מודעא בהאי ולפרושי ידענא ביה באונסיה דפלניא ואע"ג דלא עבד מאי דהוה מדחיל ליה אלא כיון דאמ' עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסא דמוכח וכל כי האי גונא כתבי'. עד כאן דברי ר"ח ז"ל.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] מאי ביניהו. כיון דבין למר ובין למר אין הערב גובה עכשיו מן היתומים. שחייב מודה. שהודה הלוה בשעת מיתתו דליכא למימר צררי אתפסיה. ר' אברהם בר' דוד ז"ל. ואי אודעינהו נמי מקמיה דליפרעיה ואמרי ליה זיל פרעיה ואנן פרעי' לך או שאמרו למלוה אנחנו נפרע חוב אבינו התם ודאי מחייבינן להו למפרעיה דלא גרעי מפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואי נמי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מיחייבי למיתן דאמ' מר בפיך זו צדקה ואמירה דידהו לעניין מצוה כמקח וממכר דעלמא דאמי. ומית בשמתיה. שלא רצה לפרוע בחייו. שלחו מיתם היכא דשמתוה ומית בשמתיה הדבר ידוע שלא פרעו וכמי שחייב מודה דאמי והולכך הילכת' כרב הונא בריה דרב יהושע. דאגבו מיתמי ולא אמרי' יתמי לא בני מעבד מצוה נינהו. אפי' למאן דאמ' חיישי' לצררי הני מילי במלוה ישראל. שדינו של לוה לפרוע למלוה שהרי המלוה לא יתבענו לערב תחלה. אבל היכא דהמלוה גוי. אין הלוה מתפיסו לגוי צררי דהא ידע ישראל דגוי הדר תו וגבי זימנא אחריתי מן הערב. אפילו למאן דאמ' לא חישיי' לצררי. פלוגתא היא בערכין. מעיקרא. כשנעשה היהודי ערב לגוי אי לאו דאתפסיה צרריה לערב. לא הוה מקבל עליה. ליכנס בערבות שהרי יודע בודאי שהגוי יחזור עליו ולא על הלוה והולכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי. וכל הני גביות ממקרקעי דיתמי אמ' ר' שמואל ז"ל, נר' בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך אע"ג דקימ' לן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב בזמן הזה דינן לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון כמו שתקנו הגאונין בכתובת האשה דפסקי' הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטי ואפי' הכי נהגו לגבות ממטלטלי וכן הלכה למעשה דאמרי' לקמן [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היתומים שלא תנעול דלת בפני לווין ואי לא גאבי ממטלטלי דשבק אבוהון אין לך נעילת דלת גדולה מזו דהא לא שכחי לן מקרקעי.
[ב"ב קע"ד ע"ב] אינון ערבין ביה. דכתי' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתי' יוציא אליך את העבוט החוצה. וקימא לן דלא יתבע את הערב תחלה. לא נכון להטריח את הערב חנם דילמ' מפצי ליה לוה והוא [הדין] לנכסוהי דאניש למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם שמא ישקלנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו. ההוא ערבא. אביהן לוה בחייו וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו פרע הערב. מקמי דליתבעינהו ליתמי. כלומ' משלו פרע ולא משל יתומים שלא הספיק לתבען ועתה חזר עליהן לתבען. פריעת בעל חוב מצוה. הערב עתה נעשה בעל חוב ומצוה לפרוע אך אם היתומים פחותין מי"ג שנה לאו בני מעב' מצוה נינהו וכי גדלי לשתעי דינא בהדיהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר. לעולם בני מעבד מצוה נינהו כדאמרן בערכין בפ' שום היתומים [כ"ב ע"א] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. אלא הינו טעמ' דלא גאבי מיתמי עד דגדלי וידעי ליטעון לחזר אחר דינם דאיכא למימ' דצרריה אתפשיה אבוהון למלוה בחייו לפטור את הערב. פי' צררי של נסכא או של מעות שאינן יוצאין כעין משכון.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ג ע"ב] מתני' לא יפרע מן הערב. מפ' לה בגמ' לא יתבע מן הערב תחלה. ואם אמ' לו על מנת כו'. בגמ' אמרי' חסורי מחסרא והכי קתני וכו' ומפר' לה. בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. תחלה. הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסין והיה בעלה מגרשה וצריך לפרעה כתובתה מכיסו. וכגון שהיה קבלן כדמפרש בגמ' דערב דכתו' לא משתעביד דמצוה קא עביד. ידירנה בעל הנאה. על דעת רבים שאין לו הפרה שלא יוכל להחזירה דחיישי' שמא דעתו להחזיר את אשתו ולאכל כתובתה לאחר שתקבל כתובתה מן הערב וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסי הערב.
[ב"ב קע"ד ע"ב] נאמן. ויהבינן לההוא פלו' מנה ואע"ג דלא אמ' תנו. [לשון הרי"ף] והני מילי. דנותנין. דאיכא בידיה דבעל חוב. שטרא דמקויים. וזה הודה לו. אמ' תנו קיימיה לשטריה. ולא צריך מלוה לקיומיה. לא אמ' תנו אין נותנין. דחיישי' דילמ' משום שלא להשביע את בניו אמ' הכי ולא גאבי בעל חוב עד דמקיים לשטריה. ר' יוס' הלוי ז"ל, הא דאמרי שכיב מרע שהקדיש נכסיו ואמ' מנה לפלוני בידי נאמן דוקא דאמ' בשעה שהקדישן אבל אי אמ' בתר הכי אע"ג דאמ' תנו אין נותנין. ודרב ושמו' דאמרי תרויהו וכו'. אע"ג דאיכא בידא דבעל חוב שטר כיון דלא מיקיים אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו.
[ב"ב קל"ז ע"א] אי זהו רשע. גורם לעבור על דברי הנותן. ערום. דאהנו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו. ומיהו המוכר עצמו דהיינו ראשון לא מיקרי רשע ואע"ג דלכתחלה אסור לעשות כן דלא חמיר איסוריה שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו. זה המשיא עצה. לראשון. למכור בנכסין. דהא קימ' לן כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ולא נעשת נחת רוחו של מת שאמ' אחריך לפלו' דהא ניחא ליה שישתייר לשני ומיהו לא הקפיד קפידה גמורה שלא יוכל הראשון למכרן אם ירצה.
<h2>דף כג:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] דברי הכל לא מישתעבד. כדמפרש טעמ' לקמן מצוה הוא דעביד ולא מידי חסרה. ואי לית ליה לא מישתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד עצמו ואינו אלא לפטומי מילי. ואיכא דאמרי כו'. אמוראי פליגי בהא מילתא ולא נתפרשו שמותם בתלמוד. מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגן אין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שעל ידי ערבות זו מתרצין. ולא מידי חסרה. לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון. [לשון הרי"ף מערכין כ"ג ע"ב] ערב תנן. במתני' דידן שידירנה הנאה כרשב"ג דבהא לא פליגי רבנן עליה. הקדש תנן. בערכין [כ"ג ע"א]. לוקח מהו. אם מכר נכסיו וגירש אשתו ידירנה הנאה שלא יעשו קינוניא על הלוקח או לא. תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. כלומ' הוא הדין ללוקח שידירנה הנאה. משום רויחא דהקדש. תנן מי שהקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגירשה בעלה כדי שתפרע כתובתה מן ההקדש משום רווחא דהקדש ידירנה הנאה שמא יעשו קינוניא על ההקדש ויחזירנה לאחר שתפרע כתובתה מן ההקדש. ערב נמי מצוה הוא דעבד. ערב דמתני' דהיינו קבלן דכתובה דמשתעבד ומדרינן לבעל שלא יחזירנה דכיון דמצוה עבד לא מחייבינן ליה לההוא קבלן למפרע לה כתובתה אלא עד שידירנה הבעל הנאה כדי שלא יעשה הבעל עם אשתו קינוניא על נכסיו של ערב ויחזירנה לאחר שתפרע מן הערב. אלא לוקח כו' איהו דאפסיד אנפשיה. ומי שמכר נכסיו או שיעבד אותן והיתה עליו כתובת אשה וגירשה תיפרע כתובתה מאותן נכסים שמכר או שיעבד ואין אומרי' ידירנה הנאה שלא תחזירנה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלקח נכסין שיש עליהן שיעבוד.
[ב"ב קנ"א ע"א] דתנן. במס' ערכין [כ"ג ע"ב]. המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו. כלומ' אף תפלין הקדיש ומעלין לו בדמים ופודן בשויין אלמ' מדחל הקדש עליהו מקרו נכסי (הקדש) שהרי נכסין הקדיש. ספר. מי איקרי נכסי כתפילין דמו או דילמ' תפילין היינו טעמ' דהוו מלבוש אבל ספר מצוה ולא נכסי ואע"פ [שיכול] למכרו לא מיקרו ניכסי תיקו.
